פסק-דין בתיק עמל"ע 21680-06-12

הערעורים

1.         לפניי שני ערעורים, שהדיון בהם התקיים במאוחד, על שני פסקי-דין שניתנו בעניינה של המערערת בבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין.

הערעור הראשון מופנה נגד פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (להלן - בית-הדין המשמעתי הארצי) בתיק בד"א 144/2011, מיום 6.3.12. בית-הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעורה של המערערת על הרשעתה בבית-הדין המשמעתי מחוז דרום של לשכת עורכי-הדין (להלן - בית-הדין המשמעתי המחוזי), בתיק בד"מ 62/08, בעבירות לפי סעיפים 61 (3), 53 ו-54 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961 (להלן - חוק לשכת עורכי הדין), וקיבל חלקית את ערעורה לעניין העונש, בקבעו כי תקופת ההשעיה בפועל של 18 חודשים תרוצה באופן ש-12 חודשים יחפפו לתקופת השעיה בהליך קודם, ו-6 חודשים - יצטברו לה, זאת בצד עונשי השעיה על-תנאי וקנס.

            הערעור השני מופנה נגד פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי בתיק בד"מ 137/2011, שניתן באותו מועד, 6.3.12. בית-הדין המשמעתי הארצי קיבל את הערעור שהגישה ועדת האתיקה במחוז הדרום של לשכת עורכי-הדין על זיכויה של המערערת בתיק בית-הדין המשמעתי המחוזי בד"מ 26/05; הרשיע אותה בעבירות לפי סעיפים 61(3), 53 ו-54 לחוק לשכת עורכי הדין; וגזר את דינה לשישה חודשי השעיה בפועל בחופף להשעיה שהוטלה על המערערת בתיק אחר, וכן לשישה חודשי השעיה על-תנאי.

מתחם ההתערבות השיפוטית בפסקי-דין משמעתיים של לשכת עורכי-הדין

2.         המערערת, שהנה עורכת-דין משנת 1999, מלינה בשני ערעוריה הן על הכרעות-הדין המרשיעות בשני התיקים, והן על חומרת העונש. בטרם אפנה לדיון בכל אחד מהערעורים, אסקור את הרקע המשפטי בדבר מתחם ההתערבות השיפוטית בפסקי-דין של בתי-הדין למשמעת של לשכת עורכי-הדין.

בכל הנוגע לקביעת הממצאים העובדתיים, הרי שהלכה פסוקה היא, כי בית-משפט לערעור לא ייטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבותו מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין-השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408 (2000); וע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)).

            כך, גם באשר להתערבותו של בית-המשפט בהכרעותיה של הערכאה הדיונית, בפרט בכל הנוגע לענישה המשמעתית. יודגש, כי בית-משפט זה יושב כערכאה שלישית, בערעור על הכרעות שנתקבלו בהליך משמעתי על-ידי בתי-הדין המופקדים, מכוח מומחיותם, על השפיטה המשמעתית ועל יישום הנורמות של עורכי הדין; ומכאן שכללי ההתערבות של בית-המשפט  בהכרעות הללו - מוגבלות. כבר נפסק, כי "מעמדם של בתי הדין למשמעת מכח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקידה העיקרי של ערכאת הערעור במערכת השפיטה הרגילה כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית, ומגבילה התערבות זו למקרים בהם קביעות בית-הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי לצורך הגשמת תכליות אלה" (על"ע 6251/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' עו"ד שרה דוידויביץ (‏8.7.10)). הטעם לכלל זה נעוץ באופיין הרחב של הסמכויות אשר הוקנו ללשכת עורכי-הדין לצורך מימוש מטרותיה, ובכלל זה - שמירה על רמתו וטוהרו של מקצוע עריכת-הדין והגנה על הנזקקים לשירותים המקצועיים של חבריה; זאת, באמצעות השיפוט המשמעתי, תוך קביעת אמות המידה להתנהגות ראויה של עורכי-דין (על"ע 2531/01 שמעון חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (16.3.04); על"ע 1734/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א יפו נ' יורם שפטל (1.1.02); ובג"ץ 2708/93 מתתיהו עצמון נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין פ"ד מח(2) 57, 60 (1984)). כבר נפסק, לא אחת, כי מקצוע עריכת-הדין "טובל כל-כולו בערכים: בנאמנות, בהגינות, בהוגנות, ביושר, באמירת אמת, בנימוס, בכבוד לזולת" (בג"ץ 4495/99 הסניגורית הציבורית המחוזית (תל-אביב והמרכז) נ' ועדת הערר לפי סעיף 12(ד) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 פ"ד נג(5) 625, 632-631 (1999); וכי הוא מחייב את העוסקים בו "לנהוג בנקיון כפיים, בהגינות, בנאמנות ובמסירות" (על"ע 1746/98 מדינת ישראל נ' עו"ד ציון מזור (14.12.94)). מכאן, שמטרתו של השיפוט המשמעתי, אשר עליו אמונה הלשכה, ושלאורו ניתנות הכרעותיהם של בתי-הדין המשמעתיים, הנו "ההגנה על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין ככלל, במטרה להגן על ציבור העוסקים במקצוע, כדי להבטיח את מעמדם ולמנוע פגיעה באמון שהציבור הרחב רוחש להם, שבלעדיו קשה לכונן יחסי עורך דין-לקוח תקינים, המתבססים על אמון אישי ומקצועי" (על"א 6251/06 בעניין דוידויביץ, לעיל; וכן על"ע 4/83 פנחס מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב פ"ד לט(1) 75, 84 (1985)). מן הטעם הזה, "גישת הפסיקה היא ליתן תוקף ככל הניתן להכרעותיהם של בתי הדין המשמעתיים" (בר"ש 2260/12 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ' אליעד שרגא (15.8.12)).

הערעור על פסק-הדין בתיק בד"א 144/2011

3.         בתיק בד"מ 62/08 הורשעה המערערת ביום 21.11.11 בעבירות לפי סעיפים 61(3), 53 ו-54 לחוק לשכת עורכי-הדין, בכך שנטלה על עצמה את ייצוג המתלוננת, ולא נקטה כל צעד או פעולה למרות שקיבלה שכר טרחה. בגין הרשעתה האמורה, הוטלו על המערערת 18 חודשי השעיה בפועל, מתוכם 12 במצטבר לתקופת ההשעיה שהייתה נתונה בה בהליך אחר, ו-6 חודשים בחופף לאותה השעיה. בנוסף, הושתו עליה 18 חודשי השעיה על-תנאי, וכן קנס בסך 1,500 ש"ח. יצוין, כי בתחילת ההליך, בעת ישיבת מתן התשובה לקובלנה, הודיעה המערערת כי הגיעה להסדר עם ב"כ המשיב, לפיו תשיב למתלוננת את מלוא שכר הטרחה שקיבלה ממנה תוך 60 יום; ואולם המערערת לא שילמה את הסכום, הגם שקיבלה ארכות לתכלית זו, ומשכך לא מומש ההסדר והקובלנה נשמעה לגופה. בהכרעת-דין מפורטת ומנומקת, שניתנה לאחר שמיעת ראיות, קבע בית-הדין המשמעתי המחוזי, כי המערערת נטלה על עצמה את ייצוג המתלוננת, שעמדה בסכנה של גירוש מן הארץ, זאת בתמורה לשכר טרחה בסך 5,200 ש"ח, והבטיחה לפעול אל מול משרד הפנים במטרה להסדיר את מעמדה של המתלוננת בארץ, אך בפועל לא עשתה דבר. בית-הדין המשמעתי המחוזי מצא את גרסתה של המתלוננת עקבית ומהימנה, והעדיפה על-פני עדות המערערת שהייתה רווית סתירות מהותיות ואשר לא הייתה אמינה עליו, תוך שהוא זוקף לחובתה אף את העובדה שלא שמרה על מסמכים כלשהם הנוגעים לטיפול הנטען שהעניקה למתלוננת. בית-הדין המשמעתי המחוזי קבע, כי המערערת לא פעלה כלל בעניינה של המתלוננת, ולא עשתה דבר על-מנת להסדיר את מעמדה החוקי בישראל. משכך, הרשיע בית-הדין המשמעתי המחוזי את המערערת בעבירות הנ"ל. המערערת זוכתה בהכרעת-הדין, מחמת הספק, מהעבירות בעניין הייצוג שנתנה לבנה של המתלוננת. בגזר-הדין, ציין בית-הדין המשמעתי המחוזי, כי המערערת רמסה ברגל גסה את האמון שניתן בה, שעה שנטלה על עצמה ייצוג של אישה העומדת בפני גירוש מן הארץ, ואשר שמה מבטחה במערערת כי תסדיר עבורה את שהייתה בישראל. לנוכח חומרת העבירה, כמו-גם העובדה שלמערערת הרשעות קודמות לא מעטות בדין המשמעתי, ובהתחשב בנסיבותיה האישיות של המערערת, השית בית-הדין המשמעתי המחוזי על המערערת עונשים של 18 חודשי השעיה בפועל, מתוכם 12 חודשים במצטבר להשעיה בתיק אחר, ו-6 חודשים - בחופף לה, ל-18חודשי מאסר על-תנאי ולקנס בסך 1,500 ש"ח.

4.         ערעור שהגישה המערערת לבית-הדין המשמעתי הארצי, בתיק בד"א 144/2011, נדחה בפסק-דין מיום 6.3.12. בית-הדין המשמעתי הארצי דחה את טענת המערערת, לפיה היה מקום לאפשר לה לשלם במועד מאוחר יותר את הסכום שהוצע בהסדר הטיעון, וקבע כי משלא עמדה המערערת בהסדר הטיעון, נמשכו ההליכים נגדה כדין. בית-הדין אף דחה את בקשת המערערת להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, בציינו כי לא קמה כל עילה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-סמך התרשמות ממהימנות העדים. באשר לערעור על חומרת העונש, ציין בית-הדין המשמעתי הארצי, כי העבירות שביצעה המערערת פוגעות בכלל ציבור עורכי-הדין, ועלולות לחתור תחת האמון שבית-המשפט והציבור רוחשים למקצוע עריכת-הדין. לנוכח חומרת העבירות ועל-רקע ריבוי ההרשעות הקודמות של המערערת בדין המשמעתי, סבר בית-הדין המשמעתי הארצי כי עונש של השעיה בפועל מלשכת עורכי-הדין הוא ראוי והולם. עם-זאת, לפנים משורת הדין ולאור עיקרון המידתיות בענישה, מצא בית-הדין המשמעתי הארצי מקום להקל במידת-מה ברכיב ההשעיה בפועל, וקבע כי 12 חודשים יחפפו לעונש ההשעיה שאותו ריצתה המערערת בהליך אחר, ו-6 חודשים - יצטברו לו.

5.         בהודעת הערעור מלינה המערערת על כך שלא נתאפשר לה לממש את הסדר הטיעון, לפיו הייתה אמורה לשלם למתלוננת סכום של 5,200 ש"ח, תמורת ביטול הקובלנה. לחלופין, מלינה המערערת על הכרעת-הדין המרשיעה, וגורסת כי נפל פגם בקביעת הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-הדין המשמעתי המחוזי, זאת בין-השאר לנוכח התעלמותו מסתירות ותמיהות העולות מגרסת המתלוננת. לחלופי חילופין, מבקשת המערערת להקל בעונש ההשעיה, שהנו לטעמה קיצוני ובלתי מידתי.

6.         המשיב גורס, כי יש לדחות את הערעור מהטעמים שהובאו בפסקי-הדין של בתי-הדין המשמעתיים בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור, זאת הן בעניין ההרשעה והן לגבי העונש.

7.         סבורני, כי לא נפלה כל טעות בפסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי, אשר לא מצא מקום להתערב בהכרעת-הדין המרשיעה של בית-הדין המשמעתי המחוזי. הכרעת-הדין נסמכה על העדויות שנשמעו לפני הערכאה הדיונית, ועל התרשמות בית-הדין מאמינות גרסת המתלוננת, והעדפתה על-פני עדות המתלוננת, שנמצאו בה תמיהות וסתירות. גם לא נפלה טעות בפסק-הדין של בתי-הדין למשמעת, בשתי הערכאות, בכל הנוגע להסדר הטיעון שנרקם בין הצדדים בשלבים הראשונים של הדיון המשמעתי. משלא שילמה המערערת במועד את הסכום של 5,200 ש"ח שקיבלה מהמתלוננת כשכ"ט עו"ד, לא היה המשיב מחויב עוד, על-פי הסדר-הטיעון; ולא נפל, אפוא, פגם בשמיעתו של ההליך המשמעתי לגופו. בכל הנוגע לערעור על חומרת העונש, לא מצאתי כי קמה עילה להתערב ברכיב ההשעיה בפועל שבגזר-הדין. כאמור, בית-הדין המשמעתי הארצי מצא מקום להורות על חפיפת מרבית תקופת ההשעיה בפועל (12 חודשים מתוך 18 חודשים), לתקופת ההשעיה שהוטלה על המערערת בהליך קודם. בית-הדין המשמעתי הארצי הביא במניין שיקוליו, מחד גיסא - את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, וכן את הרשעותיה הקודמות של המערערת בדין משמעתי, ומאידך גיסא - את נסיבותיה האישיות של המערערת; והעונש שהושת עליה הולם ומידתי.

עם-זאת, בהסכמת המשיב, יש מקום לקצר את תקופת ההשעיה הכוללת בחודשיים, מן הטעם שיובהר להלן. המערערת הושעתה מחברות בלשכה, במסגרת הליכים בתיק קודם, עד ליום 22.9.12. בית-הדין המשמעתי הארצי יצא מהנחה, בעת מתן פסק-דינו, כי קיימת אפשרות לחפיפה בין 12 חודשי ההשעיה בתיק הנוכחי, לבין תקופת ההשעיה בתיק הקודם. ואולם, הואיל ופסק-הדין בבית-הדין המשמעתי המחוזי ניתן ביום 20.11.11, והיות שתקופת ההשעיה בתיק הקודם הסתיימה ביום 22.9.12, לא ניתן היה להורות על חפיפה של 12 חודשים, אלא על חפיפה של 10 חודשים בלבד. בנסיבות אלו הסכים ב"כ המשיב במהלך הדיון בערעור דנן, כי תקופת ההשעיה הכוללת בתיק זה תקוצר מ-18 חודשים ל-16 חודשים, וכי 10 חודשים מתקופת ההשעיה יחפפו להשעיה הקודמת, ו-6 חודשים - יצטברו לתקופה זו. נוכח הסכמתו זו של המשיב, תקוצר תקופת ההשעיה בפועל ל-16 חודשים, באופן ש-10 חודשים יחפפו להשעיה בתיק קודם שהסתיימה ביום 22.9.12, ו-6 חודשים יצטברו לתקופה זו; דהיינו - החל מיום 23.9.12. רכיבי ההשעיה על-תנאי והקנס שבגזר-הדין, יוותרו על כנם.

הערעור על פסק-הדין בתיק בד"א 137/2011

8.         בהכרעת-דין שניתנה בתיק בד"מ 26/05 ביום 21.11.11 זוכתה המערערת מהעבירות לפי סעיפים 61 (3), 54 ו-53 לחוק לשכת עורכי-הדין שיוחסו לה בקובלנה. בכתב הקובלנה הואשמה המערערת בעבירות הנ"ל, בכך שייצגה את המתלוננת בערכאת ערעור בתמורה לתשלום שכ"ט בסך 9,000 ש"ח, למרות שייצגה את המתלוננת בערכאה הדיונית במסגרת הסיוע המשפטי. בהליכים בבתי-הדין למשמעת לא הייתה מחלוקת, כי המערערת ייצגה את המתלוננת במסגרת הסיוע המשפטי בבית-המשפט לענייני משפחה, וכי לאחר שהמתלוננת ביקשה לערער על פסק-הדין שניתן באותם הליכים, ייצגה אותה המערערת בערכאת הערעור תמורת תשלום שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ש"ח. בית-הדין המשמעתי המחוזי זיכה את המערערת, מחמת הספק, מהעבירות שבהן הואשמה, בציינו כי לא הוכח בראיות שהובאו לפניו שהמתלוננת הייתה זכאית למימון הוצאות הערעור על-ידי הסיוע המשפטי.

9.         בית-הדין המשמעתי הארצי קיבל את ערעור המשיב על הכרעת-הדין, בראותו את ההרשעה כמתחייבת לאור הודאתה של המערערת בבית-הדין המשמעתי המחוזי, כי ייצגה את המתלוננת בערכאה הדיונית מטעם הלשכה לסיוע המשפטי, כי ידעה שהמתלוננת הייתה זכאית לסיוע משפטי בערעור, וכי למרות זאת ייצגה את המתלוננת בערכאת הערעור תמורת שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ש"ח. בנסיבות האמורות, ראה בית-הדין המשמעתי הארצי את ההרשעה כמתחייבת מכוח הוראות הדין, זאת נוכח הוראת סעיף 6א לחוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972 (להלן - חוק הסיוע המשפטי), וכן לאור הוראת תקנה 11 לתקנות הסיוע המשפטי, תשל"ג-1973 (להלן - תקנות הסיוע המשפטי). משכך קיבל בית-הדין הארצי למשמעת את הערעור, והרשיע את המערערת בעבירה לפי סעיפים 61 (3), 53 ו-54 לחוק לשכת עורכי-הדין. בנסיבות העניין גזר בית-הדין המשמעתי הארצי על המערערת שישה חודשי השעיה בפועל, בחופף לעונש ההשעיה שריצתה המערערת בתיק האחר, וכן לשישה חודשי השעיה על-תנאי.

10.       המערערת ביקשה לקבל את הערעור על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי, זאת מהטעמים שניתנו בהכרעת-הדין של בית-הדין המשמעתי המחוזי. המשיב ביקש להותיר את ההרשעה על כנה מטעמיו של בית-הדין המשמעתי הארצי, ואף הפנה בעניין זה להלכה שנפסקה עוד מקדמת דנא בעמ"מ 2/60 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד, ט"ו 311,  317-316 (1961), לפיה עורך-דין המנחה בעצתו אנשים הבאים אליו מטעם גוף ציבורי, מנוע מלטפל בעניינם באופן עצמאי בשכר המשתלם על ידם.